אתם לא תאמינו למה אני מסתכל עכשיו...

במשימת מגזין לגילוי הדורדון, סופרת הנסיעות קימברלי לובאטו התאהבה עד הגורו בנוף הקסום, האנשים הידידותיים והאוכל הטעים…

תמיד הייתי מאוהבת בצרפת. כילדה, היו לי פוסטרים תלויים בחדרי של מגדל אייפל וטירות עמק הלואר, ושקיות של גלויות עם כפרי דייגים צבעוניים כמו קאסי, וילפראנש-סור-מר ואונפלר היו מוסתרות במגירת השולחן שלי עד ששכחתי מהן. וכמובן, הייתה לי השאיפה הגדולה שלי להפוך לשולטת בצרפתית כדי שאוכל להתערבב בקלות עם המקומיים תוך כדי שתיית יין צרפתי ונראית אלגנטית בסגנון צרפתי. עדיין עובדת על זה.

מיותר לציין שהייתי מאושרת לקבל משימה ממגזין לכתוב כתבה על שפית, לארה שוואלטהורסט, וחברת הסיורים הקולינריים שלה באזור הדורדון בצרפת. הייתי נרגשת כמו ילדה בחג המולד לגלות פינה חדשה במדינה. קפצתי לאוטו שלי בבריסל ותכנתתי את ה-GPS לכפר קטן שמעולם לא שמעתי עליו לפני כן—בירון. המסע הזה לדורדון, מסתבר, היה הזרז לעוד רבים לבוא וחתם את סיפור האהבה שלי עם צרפת לכל החיים.

אומרים שאין לך הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון, והדורדון הרשים אותי ברגע שחציתי את גבול הפרובינציה. בדרך המתפתלת לעבר בירון לאורך הכבישים הנחשים, תמונות צצו מסביב לכל פנייה כמו קטעים מסרט רומנטי, כל כך מושלמים שהיו כמעט קלישאה. גשרים קשתיים השתרעו על נהרות שלווים, חמניות צהובות בוהקות הביטו לעבר שמש הקיץ, וטירות שנחצבו מדפי ספרים נראו ממוקמות בצורה מושלמת. אני עדיין זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את שטו דה ביינאק. נסעתי לאורך ה-D703 כשפניתי בפנייה וראיתי המבצר הקדום שנחצב מצוק סלעי, ששולט על נהר הדורדון והעמק למטה. עצרתי בצד להתקשר לבעלי. ‘אתם לא תאמינו למה אני מסתכלת עכשיו’ היה כל מה שיכולתי לחשוב לומר. מילים לא יכלו לתת צדק למראה שעיניי ראו באותו יום ביולי וזו לא הייתה הטירה האחרונה שגנבה את נשימתי. מסתבר שהדורדון הוא ארץ אלף הטירות, ונראה שזו התשובה לשאלה של כל ילדה: לאן הלכה סינדרלה כשפנתה ימינה בסוף הסיפור?

לפי המסורת המקומית, כשאלוהים חילק טירות על פני צרפת, הוא גילה חור בתיק שלו כשהגיע לדורדון ונפלו ממנו מגדלים עם שיניים וגשרים מונמכים. לא נשאר לו דבר לעשות אלא לנער את שארית הפירורים על הגבעות והעמקים של המחוז ולחזור לגן עדן. זה חייב להיות נכון. לא משנה לאן תפנו בדורדון נראה שיש מבצר שולט, בית נהר מלכותי, או רכס טירות שמושך אתכם עמוק יותר אל האגדה. אמנם המצלמה שלי עבדה כפול כדי לנסות ללכוד כל לבנה וכל דונם של הנוף המדהים, אבל גם גיליתי ארץ עשירה בהיסטוריה ומסורת, בלתי אפשרית ללכוד בתמונה אך שזורה לתוך המבנה והנוף של הדורדון.

איך מצלמה יכולה לתפוס את צעדיו של האדם הקדמון במערות ובמערות הצוק שבהן עקבות ההיסטוריה מתוארכים ל-500,000 שנה? תמונות דו-ממדיות לא עושות צדק למסדרונות השקטים של מנזרים שמאכסנים את המסירות של 800 שנות עלייה לרגל דתית. ואיך מתארים את הכאב של האובדן שחקוק באנדרטאות שיש עם שמות של בנים, אחים ואבות שנלקחו במלחמת העולם השנייה? גם אתרי התיירות הסואנים, הטירות האפלות וערי הבסטיד המרשימות, נשארים אנדרטאות חיות למלחמות ימי הביניים שפקדו פעם את האזור, צלקות שמעוותות את הקירות הפרימיטיביים.

אין זה מפתיע שהאוכל בעל משמעות תרבותית בצרפת, אבל אין מקום שבו זה בולט יותר מאשר במטבחי הדורדון. המטבח של האזור ידוע בזכות הכמהים השחורים והפואה גרא, אגוזי מלך וברווז. הפנינים הקולינריות האלה הם היהלומים בכתר הקולינרי של צרפת ועמוקות שורש במסורת החקלאית ובטרואר של הדורדון. המרכיב הבסיסי במזווה הפריגור הוא שומן ברווז, ואוכל הנחמה האולטימטיבי חייב להיות פומס סרלדז (תפוחי אדמה) וקונפי דה קנר (ברווח מוקפץ) מבושלים באליקסיר הקסום. שווקים הם הדבק החברתי של האזור וכל יום, איפשהו בדורדון, שוק בפעולה מלאה. קרנבלי המזון האלה לא רק מלאים בתוצרת מקומית, אלא גם מהווים את מרכז החיים החברתים (והרכילות המקומית) באזור. אפשר ללמוד הרבה מצפייה בגברות המתלוננות או בגברים עם כובעים שנפגשים בשווקים, והסוחרים עצמם הם לעתים קרובות שומרי המידע היקר. קיבלתי המלצות איך לבשל מגרה דה קנר, סופר לי על המסעדה החדשה שמגישה ברווז, וניתן לי שם של פרמ אוברז’ (פונדק חווה) – חובה לכל מי שרוצה לנסות אוכל מקומי מוכן.

מאחורי דלתות עתיקות אלה ובמטבחים ודוכני השוק של אלה שקוראים למחוז הזה בית, שם באמת התאהבתי עד הגורו בדורדון, ושם נולדה הרעיון לכתוב ספר. אחרי שנים של ביקור באותם מלונות ומסעדות, ביקור בחוות ויקבים, וטעימות בשווקים היומיים, לאט לאט הכרתי את המשפחות, מוכרי השוק, בעלי הפונדקים, היצרנים, והוזמנתי לבתיהם ומטבחיהם. מאלה שבורשת עמוקה בפריגור ועד מהגרים שמחפשים להתחיל חיים חדשים באזור, יש להם חוט משותף: תשוקה. ישיבה ליד שולחנותיהם, הקשבה לסיפוריהם וטעימה ממתכוניהם חשפה יותר בארוחה אחת מכל מדריכי הטיול המקומטים שלי. מצאתי את אנשי הדורדון מקסימים ונכונים לשתף את סיפוריהם איתי, עדיין צנועים מענייני במורשתם ובאזורם. אבל למה לא? לדורדון יש את הכל–טירות, כנסיות, מנזרים, כפרים היסטוריים, מסעדות מודרניות, מערות עתיקות, מוזיאונים, שווקים, יערות, יערות, כוכבי מישלן ויינות AOC, פסטיבלים מסורתיים, והכי חשוב, אוכלוסייה אדיבה של תושבים גאים במורשתם ומקבלת בברכה מגיעים חדשים. זה הטוב ביותר של צרפת מגולגל לתוך הגדרה אחת.

קשה להאמין שמשימת המגזין הייתה לפני רק שש שנים. אני מרגישה כאילו הכרתי את הדורדון כל חיי. לבסוף ה-GPS הביא אותי ליעדי בבירון, פריוריה בת 500 שנה עם דלתות גדולות כמו פילים. תקעתי את הטבעת המתכת הענקית וכשהדלת נפתחה בחריקה, פנים מחייכות הופיעו בחלל ואמרו, ‘בונז’ר’. זו הייתה מילה שפתחה דלת שאקרה גם ממשית וגם מעשית שוב ושוב, ודלת שאני מקווה שלעולם לא תיסגר.

המאמר הזה הוא מגילת אפריל של The French Paper, בדוכנים עכשיו. קימברלי לובאטו היא המחברת של Walnut Wine & Truffle Groves (Running Press), ספר נסיעות קולינרי עם מתכונים מהשפית לארה שוואלטהורסט, על האנשים, האוכל והשתייה של הדורדון.