רוב האנשים בצרפת חושבים שבני היל הוא הגרסה המושלמת של הטלוויזיה הבריטית

היסטוריונית האמנות סנדרין ווייה, שבילתה זמן בעבודה ב-BBC, מתארת כמה מההבדלים התרבותיים שהבחינה בינם לבין צרפת. “את לא נראית מספיק צרפתייה,” נאמר לי על ידי מפיקי BBC במהלך הליהוק לסדרת הטלוויזיה “פריז”. מיד לקחו אותי לחנות בגדים והלבישו אותי ב… מעיל גשם. אני מניחה שזה מה שהם חשבו שצרפתים צריכים להיראות בטלוויזיה הבריטית, אבל אישית הרגשתי שהולבשתי כמו המפקח קלוזו. חשבתי שהמבטא החזק שלי יספיק כדי להוכיח את האיכויות הגאליות שלי, אבל נראה שלא. בסדר, חשבתי, כי רוב הצרפתים חושבים שבני היל ו“מר בין” הם הגרסה המושלמת של הטלוויזיה הבריטית…

בכל מקרה, בתקווה להשפיע על התפיסה הבריצית של צרפת לכיוון של משהו מעבר לאוסף של קלישאות, נרשמתי בגאווה לעבוד בתאגיד השידור הבריטי.

אחרי כמה חודשים של עבודת הכנה, מחקר ושכלול התסריטים, התחלנו לצלם.

צוות ה-BBC בפעולה היה מראה מרשים להפליא, ימי עבודה של 12 שעות כמעט ללא הפסקה במשך שלושה שבועות רצופים וכולם נראו כאילו זה נורמלי. אף אחד אף פעם לא התלונן.

כמובן, כשמשיגים אישורים לצילום במקום, השימוש בשם המקודש ‘BBC’ מול הרשויות הצרפתיות הוא כמו לומר “פתח את שעריוך”; מילה נרדפת לאיכות, הוא פותח דלתות בכל מקום. למרבה הצער, המוסד המפורסם הזה חווה כעת קיצוצי תקציב, כמו בהפקות דרמה תקופתיות מפוארות.

אבל אז, המצב בצרפת לא טוב יותר. האם נוכל להשוות את ה-BBC לצרפת טלוויזיונס, הקבוצה הממשלתית שמפעילה חמישה ערוצים, צרפת 2, 3, 4, 5, או? הרפורמה הצרפתית האחרונה במימון הטלוויזיה הממשלתית מתכננת להפסיק פרסומות בין תוכניות. בידיעה שצרפת היא אחת המדינות עם הכי מעט פרסומות בטלוויזיה, יש אנשים תוהים איך הערוצים שלה יתמודדו עם אובדן הכספים.

קולנוע וטלוויזיה הם שני עולמות שונים מאוד, מסיבות רבות הראשון תמיד הביט מלמעלה על השני. בעוד הקולנוע הצרפתי מוערך מאוד בחו“ל, הטלוויזיה הצרפתית פחות. ההפך נכון לגבי בריטניה, שם הפקות הטלוויזיה שלה ידועות יותר מהקולנוע שלה.

בזמן העבודה בלונדון עבור ארטיפישיאל איי, חברת הפצה עצמאית לסרטים, הבחנתי בעוד כמה הבדלים, בכלליות. בסך הכל יש פחות צופי קולנוע בבריטניה, וסרטי אמנות ואולמות גם הם נדירים יותר. מסכי הקולנוע נשלטים על ידי חברות הפצה גדולות שמזריקות סרטי ענק ודי קשה לסרט עצמאי לצאת לאקרנים. לדוגמה, צריך אולם מאוד אמיץ כדי להקרין סרט אירופי בבריטניה כשספיידרמן יוצא. לא כך בצרפת. זו המדינה האירופית עם מספר הביקורים הגבוה ביותר בקולנוע בשנה (בערך 177 מיליון כרטיסים נמכרו ב-2007) וגם של סרטים שהופקו (185 ב-2008 כולל קו-פרודקציות).

למרות שהפקות מקומיות כמו חופשה של מר בין זכו להצלחה בבריטניה וברחבי אירופה, חלק מהסרטים הבריטיים ידועים יותר בחו“ל מאשר בבית. לדוגמה, כולם בצרפת יודעים מי קן לואץ’ וב-2006 הסרט שלו “הרוח שמרעידה את השעורה” קיבל את הפרס הגבוה ביותר בפסטיבל הסרטים בקאן, כף הזהב. אבל בבית הוא בעיקר התעלמו ממנו.

אני מניחה שההבדל העיקרי הוא פילוסופי. בבריטניה אנשים מדברים על “תעשיית הסרטים”, אבל בצד הזה של התעלה זה ידוע בתור “האמנות השביעית”. קולנוע נלקח ברצינות רבה בצרפת, כמו כל התרבות. הממשלה הצרפתית יצרה מערכת לסבסוד כתיבת תסריטים והפקת סרטים - ה-CNC (המרכז הלאומי לקולנוע). ב-2007 התקציב שלו היה 548 מיליון אירו.

דוגמה טובה להבדל הזה ניתן לראות במעמד עובדי ההפקה ואחרים. לדוגמה, טכנאים ושחקנים צרפתים הם שכירים ולא עצמאיים, כפי שזה לעתים קרובות המקרה בבריטניה. בגלל התחלופה התכופה של תקופות תעסוקה עם תקופות אבטלה - “מנוחה” כפי שזה לעתים קרובות נקרא באירוניה בבריטניה - נוצר מעמד מיוחד לתמיכה בשחקנים וטכנאים בצרפת שנקרא “המקצוענים המתחלפים של הבמה”. הם זכאים לזכויות לתקופות ארוכות יותר מאנשים במקצועות אחרים כי הזדמנויות לעבודה באמנות נדירות ומרוחקות, ואנשים לעתים קרובות מתחלפים בין תקופות עסוקות לשקטות.

בבריטניה אנו מוצאים מצבים בקצה השני של הסקאלה. לדוגמה, לעתים מבקשים מעצמאיים לחתום על מה שנקרא “מכירה”. החוזה הפאוסטי הזה מזכה את חברת ההפקה לגרום לאנשים לעבוד שעות נוספות (כלומר: שעות ארוכות מאוד) על אותו כסף כמו משמרת רגילה של שמונה שעות. גם מבקשים מהם להכפיל או להשליש את תואר העבודה שלהם: מפיק/רצים/עושה תה…

אז כפי שאתם רואים, דרך העשייה יכולה להיות די שונה. האם שני המדינות היו מרוויחות מהשפעה הדדית רבה יותר? מבחינת אמנות או תוכניות תרבות, אני מאמינה שקו-פרודקציה באמת היא העתיד. שיתוף פעולה כזה יספק את הסביבה המושלמת ללמידה מהנהגים והנקודות השונות של כל אחד. אם נתחיל לשחוק סטריאוטיפים, איכות התוכניות יכולה רק לעלות.

תחשבו על זה, כמה אנשים אתם מכירים בצרפת שלובשים מעילי גשם?

סנדרין ווייה היא היסטוריונית אמנות שהציגה את סדרת הטלוויזיה של BBC “פריז” על היסטוריה של בירת צרפת; הוקרן לראשונה ביוני 2007. האתר שלה: www.sandrinesparis.com.

מאמר זה הופיע לראשונה בגיליון נובמבר של עיתון האנגלית האיכותי של צרפת theFrenchPaper. למידע נוסף בקרו ב: www.thefrenchpaper.com